פסק--דין בתיק ת"ק 005526/04

טענות התובעים :

לדברי התובעים, בחודש דצמבר 2003 פנה אליהם הנתבע 2, מר אלעד, והציע להם לרכוש שתי דירות של 3 חדרים בבנין באנטוורפן, בלגיה. ביום 1.1.04 התקיימה פגישה בין הצדדים במשרדי הנתבעת 1 ברמת גן, ולטענת התובעים הם נתנו הסכמתם העקרונית לרכישת הדירות, בכפוף לבדיקת המסמכים הרלוונטיים ולבדיקת הדירות עצמן. ביום 10.2.04 קיבלו התובעים את חוזי הרכישה וביום 12.2.04 נסעו לבלגיה. לדבריהם, הם תיאמו פגישה בבית הדירות עם שותפו של הנתבע 2, מר ברודי, שעתידה היתה להתקיים ביום 13.2.04, אך במקום מר ברודי, הגיעה לפגישה מישהי אחרת כנציגתו. לדברי התובעים, הסתבר להם להפתעתם כי אחת משתי הדירות איננה בת 3 חדרים, כפי שדובר, אלא בת 2 חדרים בלבד. למרות זאת, הודיעו התובעים לנתבע 2 עם שובם לישראל, כי הם מעונינים בעסקה. הנתבע 2 הבטיח לחזור אליהם אך לא עשה כן. התובעים פנו לנתבעים מספר פעמים, בהן פניות בכתב, לאחר שחשו שהנתבעים "מושכים" אותם. ביום 23.3.04 ענו הנתבעים במכתב ( נספח ז לכתב התביעה) ובו טענו שהתובעים לא הופיעו לפגישה שנקבעה ביום 13.2.04 עם ברודי, במשרדו באנטוורפן. מעבר לכך - לא ברור במכתב זה אם הנתבעים מתכוונים להשלים את העסקה, אם לאו. התובעים מציינים, כי טרם יציאתם לאנטוורפן כבר לקחו משכנתא, על מנת לאפשר להם רכישת הדירות מיד עם שובם מהבדיקה בבלגיה. העסקה לא הושלמה לבסוף, לטענת התובעים הסיבה לכך נעוצה בנתבעים, ולפיכך תביעתם היא להחזרת עלות כרטיסי הטיסה לבבריסל וחזרה; עלות הנסיעה מבריסל לאנטוורפן וחזרה; הוצאות המימון של לקיחת המשכנתא; בזבוז זמנם; נזקים מירידת שער היורו בכל הקשור למשכנתא ועגמת נפש; סך הכל העמידו התובעים תביעתם על 15,000 ש"ח.

טענות הנתבעים :

לטענת הנתבעים, התובעים השמיטו מכתב תביעתם פרטים חשובים רבים ותביעתם הוגשה בחוסר תום לב: ראשית, התובעים התכוונו לנסוע לחופשת סקי במועד שבו נסעו לבלגיה, ושילבו בנסיעה זו את הביקור באנטוורפן לבדיקת הדירות; שנית, התובעים הינם בעלי דירה באותו בנין בה ביקשו לרכוש את הדירות הנוספות, אותה רכשו שנתיים קודם. לפיכך הם בקיאים בהליכי ניהול המו"מ מול הנתבעים; שלישית: תחילתם של המגעים עם התובעים היו בשל שיפוץ שרצו לבצע בדירה הקיימת, ואגב כך התעורר ענין רכישת דירות נוספות.

לגופו של ענין, טוענים הנתבעים, כי התובעים ידעו טרם נסיעתם בדיוק את גודל הדירות, שכן המסמכים הגיעו לידיהם ביום 10.2.04 - טרם הנסיעה, ובחוזה הופיע גודל כל דירה. לטענת הנתבעים, הפגישה ביום 13.2.04 היתה עם נציגת הנתבעת, ונקבעה פגישה למחרת, יום 14.2.04 בשעה 10:30 בבוקר, עם ברודי במשרדי החברה, אך התובעים נעלמו ולא הגיעו למשרדים, בהם ישב מר ברודי, מוכן לחתימת החוזים שטיוטות מהם קיבלו התובעים עוד בארץ. לדברי הנתבעים, התובעים הודיעו בשיחה עם הנתבע 2, כי הם נסוגים מכוונתם לרכוש את הדירות. הנתבע 2 אמר להם שיפקידו 1000 יורו במשרדי החברה בבלגיה, כדי לשמור להם את הדירות, ועם שובם לארץ ימשך המו"מ, אך הם הודיעו כי הם מסרבים להפקיד את הסך הנ"ל ואינם מעונינים עוד לרכוש את הדירות.

תשובת התובעים :

על הטענות הנ"ל מגיבים התובעים ואומרים, כי הדירה שבבעלותם באותו בנין נרכשה מאחר, שאינו קשור לנתבעים, ולכן אין רלוונטיות להליכים עימו. לדבריהם, במהלך כל המגעים מול הנתבעים דובר על שתי דירות באותו גודל, שנדרש בגינן מחיר זהה, ועל מצג זה הסתמכו בכל חישוביהם לענין כדאיות העסקה. החוזים ובהם הפרטים הנכונים הגיעו לידיהם כיממה ומחצה לפני נסיעתם ולפיכך לא היה סיפק בידיהם להיווכח בשוני בטרם נסיעתם. למרות ההטעיה, הסכימו התובעים להמשיך בעסקה בתנאיה המקוריים, כך שנושא זה אינו רלוונטי. לענין הפגישה הנוספת ביום 14.2.04, שכביכול לא הגיעו אליה התובעים, מפנים התובעים למכתבם של הנתבעים מיום 23.3.04 ( נספח ז לכתב התביעה), בו נאמר, כי התובעים לא הגיעו לפגישה עם מר ברודי ביום 13.2.04, והטענה החדשה, המועלית בכתב ההגנה, לפיה נקבעה כביכול פגישה נוספת עם מר ברודי ביום 14.2.04, והיא זו שאליה לא הופיעו התובעים, סותרת את האמור ב נספח ז ואין בה ממש. לדבריהם, לא סוכם מעולם על פגישה במשרדו של ברודי, אלא כל הפגישה באנטוורפן נועדה רק לצורך בדיקת הדירות, שכן סוכם מראש, עוד בטרם היציאה לבלגיה, כי תהליך הרכישה יושלם רק בישראל, עם שובם של התובעים ארצה, בשיתוף עורך דינם. לטענתם, סיכום זה מוזכר גם ב סעיף 5 לכתב ההגנה, בו נאמר על ידי הנתבעים, כי "מר אלעד אמר להם שיפקידו 1000 יורו במשרדי החברה בבלגיה, כדי לשמור להם את הדירות, ועם שובם לארץ ימשך המו"מ". לטענתם, נושא הפקדת סכום מסוים מראש אכן עלה, אך זאת - עוד בטרם נסיעתם. לדבריהם, הסכימו לתנאי אך הנתבעים ויתרו לבסוף על כך.

דיון והכרעה :

בפתח הדיון שנתקיים ביום 10.11.04, ביקשתי להבין מדוע, בעצם, לא יצאה העסקה אל הפועל. התובעים טענו כי אינם יודעים, וכי הם עדיין מעונינים לבצעה. הנתבע 2 טען, שהתובעים נסוגו ממנה בשיחה בעל פה. לשאלת בית המשפט אם הענין עדיין יכול לצאת אל הפועל ענה הנתבע 2, כי הדירות כבר "לא אקטואליות".

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר, עדיין לא ברור לי מדוע לא יצאה העסקה אל הפועל.

אינני מקבלת את דברי הנתבעים, כי התובעים נסוגו מהעסקה. ב סעיף 5 לכתב ההגנה נכתב, שהתובעים הודיעו בשיחה עם הנתבע 2, כי הם נסוגים מכוונתם לרכוש את הדירות. באותה פסקה ומיד לאחר טענה זו, נכתב כי הנתבע 2 אמר לתובעים שיפקידו 1,000 יורו במשרדי החברה בבלגיה, כדי לשמור להם את הדירות, ועם שובם לארץ ימשך המו"מ. לא ברור לי כיצד מהווים דברים אלה של הנתבע 2 תשובה להודעת נסיגה. כל התיאור של הנתבעים לגבי השתלשלות הענינים בנושא זה מבולבל, לא אחיד ולא משתלב למקשה אחת. בנוסף, הנתבע 2 אמר בבית המשפט, כי הסיבה לכך שהחוזים עם התובעים לא נחתמו נעוצה בהתנהגות התובעים, שלא הגיעו למשרדו של מר ברודי בבלגיה לחתום על החוזים. לדבריו, ברודי לא הגיע לפגישה בדירה, כי "אנחנו אנשי עסקים... מר ברודי חיכה במשרד, יכולת ללכת למשרד. הרי הנציגה שלנו אמרה שמר ברודי נמצא במשרד" ( פרוטוקול דיון מיום 10.11.04, עמוד 3, שורות 1-2). הנתבע 2 אמר שברודי חיכה לתובעים על מנת לחתום על החוזים, אך טענה זו נסתרת, כאמור, ב סעיף 5 לכתב ההגנה, בו נאמר על ידי הנתבעים, כי "מר אלעד אמר להם שיפקידו 1000 יורו במשרדי החברה בבלגיה, כדי לשמור להם את הדירות, ועם שובם לארץ ימשך המו"מ". הנתבע 2 טען עוד בדיון, כי הוא דיבר עם התובעים על הדירות בינואר, והוא לא יכול להמתין לתובע 3 חודשים ( פרוטוקול דיון מיום 10.11.04, עמוד 2, שורות 21-22). לא ברור לי על איזה 3 חודשים מדובר, שכן אין מחלוקת כי בפברואר נמשכו המגעים, על דעת שני הצדדים, וגם במרס היו התכתבויות נוספות, וכנראה שאז כבר גמרו הנתבעים אומר לא להתקשר בחוזה.

התובעים שלחו מכתב לנתבעים, ביום 17.3.04 ( נספח ה לכתב התביעה), בו נאמר "בהמשך לשיחה טלפונית עמך מיום 15.3.04, אבקשך להודיע לנו מהר ככל שניתן על המועד הצפוי של חתימת החוזה בינינו לקניית שתי הדירות שבנדון...". לאחר מכתב זה (וכמובן שלאחר הפגישה ה"מפוספסת" בבלגיה), נכתב נספח ז לכתב התביעה, ובו מאוזכרת הפגישה אליה לא הגיעו התובעים, אך לא נאמר בה דבר על כך שהתובעים נסוגו מהעסקה. הדעת נותנת, שאילו היו פני הדברים כמוצג בכתב ההגנה, היו הנתבעים כותבים באותו מכתב דבר מה המלמד על כך שלמיטב הבנתם, התובעים הסתלקו מהעסקה עוד בפברואר. אותו מכתב כתוב בלשון סתומה משהו, אך בודאות אין בו אמירה המלמדת על כך שהנתבעים סבורים שהעסקה בוטלה על ידי התובעים. ההגיון מחייב, כי בתשובה למכתבם החד משמעי של התובעים מיום 17.3.04, הדורש לדעת מתי ניתן לחתום על החוזה, היתה נשלחת תשובה חד משמעית, המתייחסת לביטול העסקה על ידי התובעים, אילו כך היו פני הדברים.

סופו של דבר, לא הצלחתי להבין מדוע לא בשלו המגעים בין הצדדים להסכם מוגמר, אך השתכנעתי שלא היה זה בשל מעשה או מחדל של התובעים, אשר - גם לאחר שובם מבלגיה - פנו לנתבעים בדרישה לחתום על חוזה. מאחר שגם לתובעים לא ידוע מדוע הופסק המו"מ עימם, ולבית המשפט אמר הנתבע 2 שהסיבה נעוצה בהתנהגות התובעים, שלא הגיעו למשרדו של מר ברודי בבלגיה לחתום על החוזים - טענה שאינני מקבלת אותה, אני מגיעה למסקנה שהסיבה נעוצה בטעמים שעם הנתבעים ובגללם.

לאור מסקנתי זו, אני מחייבת את הנתבעים - ביחד ולחוד - לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב התנהגות הנתבעים, כדלקמן:

2,759 ש"ח - הוצאות המימון על נטילת המשכנתא (לפי נספחים ט' ו-י' ל כתב התביעה);

1,100 ש"ח בגין לילה במלון באנטוורפן;

3,500 ש"ח בגין עלות השכרת רכב לנסיעה מבריסל לאנטוורפן, בזבוז הזמן בנסיעה זו והוצאות הכרוכות בה;

1,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה להם.

אציין, כי ראוי היה שהתובעים ימנעו מראש מלתבוע את הוצאות כרטיסי הטיסה לבלגיה, לאחר שהוברר כבר בדיון בפני כבוד השופט בכר (לאחר שהטענה עלתה בכתב ההגנה), כי התובעים נסעו ממילא לחופשת סקי באותו מועד, ורק שילבו את הנסיעה לאנטוורפן בנסיעתם, שתוכננה כאמור.